להסיח את הדעת מהכאב. אברהם חייך במבוכה, כי לא חשב שהיא זוכרת. אבל היא זכרה הכול.
כשירד הלילה, היה קר יותר בחוץ, והם שמעו את הרוח שורקת. אברהם שאל איפה אילן עכשיו ולמה אורה לא נסעה אליו. היא ענתה שהיחסים שלהם מורכבים. אילן מזמן התרחק, והיא לא הצליחה לעצור אותו. הוא היה בעלה, אבל חייהם המשפחתיים פנו לכיוונים אחרים. אחר כך הוסיפה שהיא לא יודעת מה יהיה הלאה. אברהם הבין שכואב לה. הוא לא שאל יותר מדי. גם הוא הרגיש אשמה, כי פעם היו ביניהם רגשות מיוחדים, אבל הכול התפרק.
בבוקר הם יצאו שוב לדרך. הרוח נרגעה, והשמש האירה חזק. לפניהם נראו גבעות ויערות קטנים. אורה התחילה לספר על אב הילדים שלה. היא נזכרה איך אדם נולד, ואז עופר. היא אמרה שאילן היה אבא טוב, אבל הם עברו יחד הרבה דאגות בגלל המצב הביטחוני. לפעמים, כששני הבנים גדלו, אילן לא היה מסוגל לצפות בחדשות בשקט. הוא התרגז וכיבה את הטלוויזיה. גם הוא פחד, כי הבין שעופר עלול להסתבך בסיכונים בצבא. אבל אילן לא הראה את החרדה שלו, אלא שמר אותה בפנים. אורה דווקא היתה פתוחה יותר. היא בכתה בכל פעם שעופר נסע לאימונים. היא לא הצליחה להסתיר את דמעותיה.
באיזשהו שלב בדרך אורה הבינה שהיא לא זוכרת מתי אכלה לאחרונה. נהיה לה לא טוב. הם עצרו ליד נחל עם מים צלולים. אברהם עזר לה להוריד את התרמיל והציע לה לנוח. היא התיישבה על סלע ליד המים וניסתה להירגע. ראשה הסתובב, אבל היא היתה אסירת תודה על כך שאברהם נמצא שם. הוא לא כעס עליה שהיא לא נזהרה, לא שאל למה היא מיהרה. הוא פשוט מצא בתרמיל משהו לאכול והגיש לה. אחר כך הוא שטף את ידיה במים של הנחל. אורה ראתה בו דאגה, ונזכרה איך פעם, כשהיה צעיר וחזק, הוא ידע לשמוח בחיים. היה לה עצוב לחשוב שהמלחמה שברה אותו.
אחרי מנוחה קצרה הם המשיכו ללכת. אורה עמוק בפנים חששה שמישהו מחפש אותם, אולי באים למסור בשורה רעה על עופר. אבל מסביב לא נראו חיילים ולא נראתה שום מכונית צבאית. זה קצת הרגיע אותה. היא המשיכה לספר על עופר, סיפרה על החברים שלו מבית הספר, על אהבתו לרכיבה על אופניים, על הציונים הטובים שלו במקצועות שונים. היא גם הזכירה את אדם, שהוא יותר רגוע ועצמאי. אורה היתה גאה בשניהם, אבל הרגישה שלכל אחד מהם יש דרך שונה: אחד בוחר בסיכון, השני בחיים שקטים.
לעת ערב הם עצרו ביער. היתה שם קרחת יער עם דשא רך. אורה פרשה שמיכה, ואברהם הצית מדורה קטנה. הם ישבו בשקט. פתאום אורה אמרה שהיא לא מפסיקה לחשוב על עופר. היא פוחדת שבעוד רגע איפשהו יש קרב, והוא עלול להיפצע. אברהם הביט בה ברצינות ואמר שגם הוא פוחד. הוא יודע מה זאת מלחמה ומה זה ליפול בשבי. אבל הוא גם יודע שבני אדם יכולים לעמוד בהרבה דברים. הוא דיבר בשקט, אבל היה אפשר לשמוע את הכאב בקולו. אורה הרגישה דמעות בעיניה. היה לה קשה לשמוע על השבי, כי הבינה עד כמה אברהם סבל.
בלילה היא התעוררה מצליל שנשמע כמו אנחה. היא הסתובבה וראתה את אברהם
מתעוות בשנתו, כאילו הוא סובל מכאב. כנראה הוא חלם על הימים הקשים בשבי. אורה הניחה יד על כתפו כדי להרגיע אותו. הוא התעורר והתנשף בכבדות. אחר כך חזר שוב ושוב על המילים: "אני לא רוצה לחזור לשם." אורה אמרה בשקט שהוא לא יחזור, שזה עבר. היא רצתה לחבק אותו ולהגיד שהוא כבר בבית, אבל ידעה שלפעמים הנפש עדיין שבויה בזיכרונות. הם ישבו זה לצד זו עד שאברהם נרגע, ואז חזרו לשכב, אבל השינה לא חזרה להיות שקטה.
עם הזריחה הם החליטו להמשיך בדרך. לפעמים הם עברו על שביל סלעי, לפעמים על דרך חלקה. הם פגשו רועים עם צאן, וגם מעט אנשים על אופניים. פעם אחת נאלצו לחצות פלג במים רדודים, והם חלצו נעליים. המים היו קפואים, אבל אורה הרגישה שמחה בגלל התחושה הצוננת. היא שמחה לחוש את החיים בתנועה. נראה לה שכל עוד היא ממשיכה לצעוד ולספר על עופר, הוא מוגן.
הם הלכו עוד כמה ימים. כל ערב חיפשו מקום לישון: פעם חורשה, פעם אסם ריק, פעם ביתן אבן ישן בפארק נטוש. לפעמים הם דיברו על העבר, על ההחלטות שאורה קיבלה, למה היא התחתנה דווקא עם אילן ולא נשארה עם אברהם. היא אמרה שהחיים שלה לא היו קלים, והיא לא בטוחה אם עשתה בחירות נכונות. אברהם הקשיב בשתיקה, ואורה הבחינה שהמבט שלו לפעמים עצוב. אבל הוא לא האשים אותה. שניהם היו אנשים בוגרים, שעברו יותר מדי בגלל המלחמה והפחד.
באחד הלילות הם עצרו במבנה נטוש. לא היו שם חלונות ודלתות, רק קירות ישנים. הם נכנסו פנימה ושמעו טפטוף מים איפשהו. הרצפה היתה לחה, אבל בפינה היו כמה קרשים שאפשר היה להניח עליהם משהו. אברהם ואורה שכבו שם שעות בלי להירדם. אורה הביטה בתקרה החשוכה. היא נזכרה בלידת עופר, איך אחזה בו בפעם הראשונה. היה לה נדמה שהיא זוכרת כל נשימה שלו. היא החלה לספר על כך בשקט לאברהם. סיפרה איך עופר צחק כשראה כלב בפעם הראשונה, איך בכה כשבקעה לו שן. אברהם הקשיב בעניין. הוא דמיין את הילד הקטן והבין שזה חלק גם מהסיפור שלו עצמו. אף על פי שהוא לא היה הבעל של אורה, הוא ידע שפעם היה ביניהם קשר מיוחד, שהוביל בסופו של דבר להולדת ילד. אבל הזמן שינה הכול, ואורה נשארה עם אילן.
עם בוקר הם יצאו מהמבנה וראו שהשמיים מכוסים עננים. התחיל גשם דק, שהלך והתחזק. הם נאלצו לעמוד מתחת לעץ גדול. אורה רעדה. אברהם חיבק אותה כדי לחמם אותה. הם עמדו שם והקשיבו לרעש הגשם. אחר כך הגשם נחלש מעט, והם המשיכו ללכת, רטובים אבל נחושים. אורה אמרה שהיא לא תחזור הביתה עד שלא תרגיש מבפנים שעופר בטוח. אברהם לא ענה, אבל הבין אותה. הוא ידע שאי אפשר לברוח לגמרי מהגורל, אבל אולי הדרך עוזרת לה להתמודד עם הפחד.
אחרי עוד כמה ימים של הליכה, כשמאחוריהם כבר קילומטרים רבים, אורה הרגישה שהיא עייפה פיזית. אבל היא לא רצתה לעצור. אברהם הציע לנוח יותר. הם מצאו עיירה קטנה, ושם אפשר היה ללון בהוסטל זול. החדר היה פשוט, עם שתי מיטות וחלון קטן. אורה הרגישה שהיא זקוקה לשקט וחום לזמן מה. היא התקלחה במים חמים והתיישבה על המיטה. אברהם ישב מולה והתבונן בה. פתאום הוא שאל אם יש לה חדשות על עופר. אורה הנידה בראשה. היא לא התקשרה לאיש מאז יצאה מהבית. היא פחדה
לשמוע משהו רע. אברהם אמר שאולי כדאי שתדבר עם אדם או מישהו אחר. אבל אורה כיווצה את שפתיה ואמרה שהיא לא מוכנה. היא לא רצתה לשבור את הכלל שלה - "בלי חדשות." שתישאר אי-ידיעה, כי עד עכשיו היא לא שמעה שום דבר, וזה אומר שעופר בסדר.
הם בילו לילה בהוסטל הזה. אורה לא ישנה טוב, חלמה שהצבא מחפש אותה כדי למסור בשורה איומה, והיא רצה במסדרונות בלי למצוא מוצא. בבוקר היא התעוררה בבכי. אברהם, שישב לידה, הגיש לה כוס מים בשקט. הוא לא שאל מה היא חלמה, אבל מהעיניים שלה הבין שזה היה סיוט. הם אכלו ארוחת בוקר בחדר האוכל הקטן של ההוסטל. אורה אכלה כמעט בלי להרגיש את הטעם, כי היתה עדיין שרויה בהרגשת הפחד מהחלום. היא הרגישה שהמציאות והחלום התערבבו. אברהם אמר לה שהם צריכים להמשיך ללכת, אחרת היא תשקע לגמרי בחרדות.
בצהריים הם יצאו שוב לדרך. השמש חזרה להאיר, והכביש הוביל אותם לגבעות שמשם ראו נוף רחב. הם עלו על אחת הגבעות והתיישבו על הדשא. אורה חשה שהיא חייבת להגיד משהו. היא קיבלה החלטה לשתף אותו בסוד הכי חשוב. היא הסתכלה על אברהם ואמרה שעופר בעצם הבן שלו. היא אף פעם לא אמרה את זה בפירוש, אבל עכשיו כבר אין לה רצון להסתיר. היא אמרה שאילן ידע זאת ובכל זאת גידל את עופר כשלו. אבל בליבה אורה תמיד ידעה שלעופר יש תכונות שדומות לאברהם. אברהם שתק זמן רב. הוא הביט למרחק. אחר כך אמר שתמיד חשד בכך, אבל פחד לשאול. הוא הרגיש שאין לו זכות להיות אבא, כי הוא עצמו שבור מהמלחמה ולא יכול להעניק לילד חיים תקינים. אורה התחילה לבכות. היא אמרה שרצתה לספר לו כמה פעמים, אבל חששה שזה יסבך הכול.
הם ישבו עוד זמן מה בלי לדבר, לא מוצאים מילים. אחר כך אורה אמרה שהיא אוהבת את שני הבנים שלה ורוצה שיהיו בריאים ומאושרים, לא משנה מי האב. אברהם הנהן ואמר שהגילוי הזה כואב לו, אבל הוא לא כועס. הוא רק מצטער שהחמיץ את ילדותו של עופר ולא היה לידו. עכשיו הוא דואג לו עוד יותר, כי הוא יודע שהבן משרת בצבא המסוכן.
הם המשיכו בדרך בשתיקה, עד שהגיעו למעיין קטן עם מים נקיים. אורה שטפה את פניה, מסירה את סימני הדמעות. גם אברהם שתה, מנסה לסדר את מחשבותיו. הוא נזכר בשנים הצעירות שלו, כשהיה מלא תוכניות וכוח. הוא נזכר איך המלחמה פתאום הפכה את חייו. עכשיו הוא הולך עם אורה, ששיתפה אותו באמת על הבן. זה היה לו קשה, אבל גם הדליק בו תחושה חדשה: עופר הוא חלק ממנו. זה נתן לו הרגשת קשר ואולי גם תקווה.
כך הם המשיכו עוד כמה ימים. הם דיברו על העתיד, אם אורה תחזור הביתה. היא אמרה שאולי תחזור כשהיא תרגיש שהיא מוכנה. אברהם אמר שהוא יתמוך בה. הוא הרגיש שגם הוא צריך אותה ואת הדרך הזו. הוא לא רצה לחזור לחייו הבודדים. הם נהיו קרובים יותר, אבל כל אחד נשאר עם כאביו. אורה המשיכה לספר על עופר: איך הוא גדל, ההצלחות הראשונות שלו בלימודים. אברהם הקשיב לכל פרט בשקיקה. הוא רצה לדעת כל מה שקרה בשנים שהחמיץ.
לפעמים בערב הם שמעו מרחוק רעש של כלי רכב צבאיים, או ראו מסוקים בשמיים. אורה תמיד נלחצה. אבל אף אחד לא הגיע אליהם עם בשורות רשמיות. הם היו לבד על הדרך. באיזשהו כפר סיפרו להם שיש שמועות על מבצע צבאי, אבל אף אחד לא הכיר פרטים. אורה סתמה אוזניים, כי פחדה מכל מידע. אברהם ניסה לפעמים לשמוע משהו מאנשי המקום, אבל נתקל רק בדיבורים לא ברורים.
עברו ימים ושבועות. המסע שלהם נעשה תקופה מיוחדת - בלי תכנית ברורה, אבל עם מתח פנימי גדול. אורה המשיכה לדבר על אהבתה לבנים, על הפחד לאבד אותם, על כך שהיא לא יודעת איך תחיה אם תגיע ידיעה רעה. אברהם דיבר על הכאב שלו, על איך הרגיש שבור אחרי השבי, על כך שהפסיק לחלום. אבל הווידויים האלה קירבו אותם מעט. לפעמים הם צחקו מזיכרונות רחוקים מהנעורים שלהם, כאילו לתוך הכבדות נכנסו רגעים של שמחה. לפעמים אורה סיפרה על אדם, שגם הוא שירת בצבא, אבל השירות שלו היה יותר שקט. עכשיו הוא עסק בחייו בעיר, והיא קיוותה שהכול בסדר איתו.
בסוף יום ארוך אחד הם עצרו במקום שקט ליד נהר. היו שם עצים, ובסמוך להם שדה. השקיעה היתה יפה וחמימה. אורה הביטה בצבעים האדומים בשמיים ונזכרה בפניו של עופר. אברהם עמד לידה וחשב על בנו, שלא גידל אבל אהב. שניהם ידעו שבכל רגע יכול לקרות אסון, אבל ביניהם צמחה תחושה שדרכם יחד משמעותית. אורה הרגישה שבכל מילה שלה על עופר, הוא נשאר חי. וכל עוד הדמות שלו חיה בסיפוריה, הוא לא ייפגע.
הם נשארו שם לילה ועוד יום, כאילו הטבע נתן להם הזדמנות לנוח קצת מהמתח. כשהתעוררו בבוקר, השמש כבר היתה גבוהה. אורה ירדה לנהר, שטפה את פניה והרגישה שהיא חייבת לחזור הביתה. לא מפני שהפחד עבר, אלא מפני שהיא הבינה שכמה זמן שלא תברח, הגורל ימצא אותה. אבל במסע הזה היא נתנה לעצמה זמן לחוות את הכאב ואת האהבה, להיזכר בעבר שלה עם אברהם, ולהרגיש שעופר הוא באמת הבן של שניהם. עכשיו היא היתה מוכנה להסתכל לכל בשורה בעיניים. היא אמרה את זה לאברהם. הוא הנהן ואמר שילך איתה.
וכך הם פנו חזרה. הדרך נראתה קצרה יותר, אף על פי שאורה עדיין היתה עייפה בגוף. אבל בתוכה צמחה תחושה של חוזק. היא כבר לא חשבה שתוכל להסתתר מהבשורה הגרועה, אם תגיע. אולי היא הבינה שהדרך היחידה לחיות היא לא להתנתק מהמציאות, אלא לחזור ולחכות לבן או לחדשות עליו. אברהם הלך לידה. הוא החזיק לה את היד כשהשביל היה תלול. הוא עצמו חש שינוי מוזר בפנים: שנים הוא היה בודד, ופתאום הרגיש שיש לו תפקיד וחשיבות. הם כמעט לא דיברו, אבל לא היו זקוקים למילים רבות.
כשהגיעו לעיר שבה גרה אורה, כבר היה חושך. הרחובות היו מוכרים. אורה הביטה בחלונות של הבית שלה וחששה לראות שם שליח צבאי. אבל לא היה שם איש. היא הוציאה את המפתחות ופתחה את הדלת לאט. בפנים הכול נשאר כפי שעזבה: קצת אבק, שקט, ריק. היא נכנסה, חלצה נעליים והרגישה שהלב דופק בחוזקה. אברהם נכנס אחריה ועמד במבואה. אורה כמעט פרצה בבכי מהמתח. פתאום צלצל הטלפון. היא נבהלה, הביטה באברהם, והוא סימן לה לענות.
אורה הרימה את השפופרת ושמעה את קולו המוכר של אדם. הוא אמר שעופר בסדר.
הוא דיבר איתו לאחרונה, ושעופר חוזר לחופשה בקרוב. אורה לא הצליחה לדבר מרוב שמחה. היא התיישבה על הרצפה ועצמה עיניים. דמעות ירדו על לחייה. אדם חזר ואמר שעופר בריא ושהשירות ממשיך בלי סכנה חמורה. אחר כך אורה הודתה לו וסגרה את הטלפון. היא ישבה על הרצפה ובכתה, אבל אלה היו דמעות של הקלה והודיה.
אברהם עמד לידה, הושיט לה יד ועזר לה לקום. היא חיבקה אותו ולחשה שעכשיו היא יכולה לנשום יותר בקלות. היא ידעה שהמלחמה עדיין נמשכת, שהסכנה לא נעלמה, אבל ברגע זה ליבה לא התכווץ מפחד. היא הרגישה שכל הדרך הארוכה שעברה לא היתה לשווא. עכשיו היא ידעה שהבן שלה חי, ושגם היא חזרה לחיים יחד עם אברהם. אולי החששות לא נגמרו לגמרי, אבל זהו צעד חדש אל השלום שבפנים.