ג'ן מספרת שתרגול מודעות ונשימהמשנה בפועל את יחסנו לחיים. כשהמוח מפוזר ונאבק בעצמו, קשה להרגיש טוב. ברגע שמפסיקים את ״ההמולה בראש״ ונושמים באחידות, אנחנו חוזרים להווה, המתח נעלם וחוזרת היכולת ליהנות. על מדיטציה היא אומרת: זה פשוט - די להתרכז בתחושה ולנשום, ואפשר להשיב צלילות עצמאית. כאן מציעה סינצ׳רו לקורא לא לפחד מ״מדיטציה בסיסית 101״: לעצור, לחוש את הנשימה ולומר לאגו המנמנם: ״אני נח כאן״ - שהרי הרגע הנוכחי תמיד איתנו.
המחברת ממשיכה בנושא הסַבּוֹטַז׳ הפנימי, וקוראת לו ״סוֹנְיָה הגדולה״ - האגו שלנו. זו אותה חלקיקוּת באישיות שמסתתרת מאחורי התירוץ: ״אשתפר אחר-כך, אתחיל לחיות אחר-כך״. סוניהאחראית לפחד, לדחיינות ולתחביב האהוב שלה - לשמור אותנו בתוך גדר הנוחות.
ג'ן מתארת באירוניה: ברגע שאנו עומדים לעשות משהו משמעותי, סוניה מגיחה, מפהקת או צורחת ״תפסיק עכשיו!״. היא לוחשת שאנחנו לא מספיק מוכשרים או אמיצים. היא אוהבת להמציא תירוצים(״אי-אפשר להגיש את העבודה לפני מחר״, ״אף אחד לא יבין אותך, אז למה לנסות?״) כדי לשמר את הסטטוס קוו. ההתנהגות הזו דומה לאיבר ישנוני ועצל - האגו מקנא בילדותיות בהצלחותינו.
סינצ׳רו מציעה אסטרטגיה אחרת. היא משתפת סיפור: היה עליה, באופן סמלי, לטפס מעל גזע גבוה; ברגע שכיבתה את המבקר הפנימי ופעלה למרות הפחד - המכשול פשוט נעלם. היא משוכנעת: כדי להתקדם צריך לעורראת כוח הרצון ולהפסיק לפנק את סוניה. לפעמים מספיק לומר לה ״לכי לישון״ולרוץ קדימה לפני שהיא מתעוררת מחדש.
באפיגרף כתוב: ״רוצה להפוך הרים? אהוב/י את המטפס שאת/ה״. כלומר, עליך לאהוב ולקבל את עצמך כאן ועכשיוולא לשנוא את הפגמים. ג'ן מבהירה: האגו הוא אשליה רוויית-פחד, לא ה״אני״ האמיתי. שאל/י: ״מה אאבד אם אפעל כבר היום ואפסיק לחכות לרגע המושלם?״- סוניה תת-מוטט ללא קרב כשנתחייב לפעולה.
סינצ׳רו מציירת את עולמנו הפנימי כ-״גן חיות״של חיות שונות: אריות(גאווה ואומץ), קופים(דאגה), ג'ירפות(חזון לטווח רחוק) - כולם מפטפטים בקול.
היא מצביעה על הרגל אכזרי: אנחנו מעניםאת עצמנו בביקורת-יתר. מחשבה אחת צועקת ״אני אריה אמיתי!״, והשנייה עונה ״לא, אני עכבר פחדן!״. ההמולה הזאת משקפת את יחסנו לעצמנו. סיסמת הפרק: לא לאלף את החיות, אלא להתבונן בהן בסקרנות וברחמים.
ג'ן מציעה: דמיינו כל מחשבה שלילית כציפור מרבו או כלב זאב - תנו לה לטייל, רק אל תדביקו אותה לזהותכם.
המסקנה המעשית:הפסיקו להאמין לכל תווית שאתם מדביקים לעצמכם. הפכו את הדיאלוג הפנימי מקרב אכזרי לשיחה ידידותית. ראיתם את הגמלוניות שלכם? דמיינו קוף מצחיק - חייכו אליו, והוא ישתתק. מי שמביט ב״גן החיות״ שלו מבחוץ מפסיק לפחד מהחרדות ומהקומפלקסים - וכך מתחיל להשתנות באמת.
הגיעה העת לפתח אהבה-עצמית בלתי-מותנית- כלפיכם, האדם היחיד שיהיה איתכם כל החיים. סינצ׳רו לוקחת דוגמה מילדים: ילד קטן אינו מתביישלהיות הוא עצמו; הוא אינו חובש מסכות או משחק תפקידים. הוא שמח, משתובב, לפעמים בוכה - ותמיד מקבל את עצמו. בבגרות אנו מאבדים בהדרגה את האהבה הזו ל״אני המקרי״ שלנו.
ג'ן קובעת: לו ראיתם את עצמכם בעיני ילד, הייתם מחבקים את עצמכם מיד. הצעד הראשון אם כך הוא להחזיר לילד/ה את האהבה. פירושו: לסלוח לעצמכם על שגיאות, להפסיק להשוות לאידיאל ולומר ״אני גרוע/ה״.
היא ממליצה: בכל בוקר מול המראה העניקו לעצמכם מחמאה כנה(״אני אוהב/ת את החיוך שלי״, ״אני ראוי/ה לאושר״) - וכך תצברו כבוד עצמי אמיתי.
סיפור: חברה שעברה שינוי חיצוני דרסטי ביקרה את עצמה עוד יותר - עד שהבינה כי אהבה-עצמית איננה תלויה בדבר. המפתח הוא פְּנִימִי: לקבל את מוזרויותיכם, להוקיר את הטוב שבכם ולהקיף את עצמכם במי שתומך. ג'ן מציעה להכין רשימת הישגים או תודות לעצמכםמהשנה האחרונה - זה ישכנע את המבקר הפנימי שכבר עשיתם לפחות משהומצוין.
המסקנה: התחילו להעריך את עצמכם- כי אם אתםלא תעשו זאת, מי כן? בלעדי אהבה זו, כל מטרה נהפכת לחלום של מישהו אחר.
הפרק מוקדש להשלכהוליחסים עם הסובבים. סינצ׳רו מסבירה: פעמים רבות אנשים אומרים עלינו בעצם מה שהם רוצים לומר על עצמם. כשהם מעליבים, מקטינים או שופטים - הם חושפים את הצלשלהם. כשמישהו צורח עליך ״כישלון!״- זהו המבקר הפנימי שלושמדבר.
ג'ן מבקשת: אל תקבל/י את זה אישית. אם מטיפים לך מוסר, זכּר/י: ״הדיבור שייך לאגו של המדבר״. כעס זר הוא רק השתקפות של המצב הפנימי שלו. במקום להיעלב אפשר לענות: ״היום קשה לך, אה?״ולסגת בשקט.
הסיפור המוביל מתאר התנגשות עם עמית/ה או קרוב/ה משפחה שמגלם/ת מַרְאָה אנושית. ג'ן מלמדת: תרגל/י הבחנה- להפריד בין עצמך לבין הדעות החיצוניות.
במישור המעשי: אל תרדפ/י אחרי השקר של האחר. מישהו רואה בך חוסר-אהבה או
חוסר-יכולת? אל תיכנס/י לפאניקה. שאל/י:
״מדוע הוא חושב כך עליי? מה זה אומר עליו?״
כך תקטע/י את המעגל הרע - ובהדרגה ה״קהל״ בחייך יתחיל להחזיר מראה חיובית יותר.
כאן ג'ן דוחקת בנו להיות כנים לחלוטיןעם עצמנו: ״מה את/ה עושה באמת עכשיו?״- לא מול אחרים אלא מול ה״אני״ האמיתי. פעולות אוטומטיות ובזבוזי זמן יוצרים רק אשליית עסוקים.
היא מזמינה לעצור ולשאול: ״האם אני מתקדם/ת אל חלומי או רק משתדל/ת להיראות מגניב/ה?״דוגמה: מכר שרץ למשרד, בנה קריירה ״בשביל הווי-צ׳ק״, אך שכח להקשיב ללבו. הפתרון היה דקה של התבוננות - ולפעמים סיבוב ההגה.
המסר המרכזי: החיים מתחילים בפעולה - ובפעולה זו עלינו להיות כנים לעצמנו. אם מפחד/ת לומר את משאלתך בקול, דמיין/י שאיש אינו רואה: עשה/י דווקא את מה שמרעיד את המצפן הפנימי.התרגל/י לשאול: ״לשם מה אני עושה את זה?״ולקבל תשובה כנה, לא תירוץ מצלצל. בדיקה פנימית כזו מנצחת כל שיחה חיצונית.
דמותו של ״איש הלֶנֶּה״(ה־Linen Man) מופיעה כסמל לחוכמה פרועה ואומץ. ייתכן שהוא מנטור או חבר משוגע, ההולך בבגד מתנייםומשחרר עצות גאוניות. הוא מלמד את ג'ן להביט בחיים בזווית לא-שגרתית:
לזרוק כפפה לפחד ולחיות בוער, גם דרך טקסים מוזרים.
רעיון מפתח: להקשיב לחופש הפנימי, גם אם זה מגוחך בעיני אחרים. האיש קופץ מעל גדרות וצעק: ״השתחררתי מפחד המוות - והעולם עוד קיים!״; ג'ן מחייכת ולומדת: המראה החיצוני אינו קובע - העיקר הנכונות לפעול בלי לחשוש מדעות.
בסיום, סינצ׳רו מדגישה: אל תפחד/י להיראות מצחיק/ה או מוזר/הכשאת/ה חי/ה את מה שמצית אותך מבפנים. אם תרקוד/י בפיג׳מה בפארק - זה בסדר; העיקר שתמשיך/י לצעוד בכיוון הנכון.
ג׳ן כבר הראתה את כוח הרגע דרך היוגה, ועכשיו היא נותנת "מדיטציה למתחילים". היא מזכירה שמדיטציה אינה דורשת שום ציוד מיוחד- רק פינה שקטה וקצת תשומת-לב. אפילו כמה דקות של שקט מאפסות את המוח.
היא מפרטת תרגילים בסיסיים: שבו, עצמו עיניים, רכזו-נא את תשומת-הלב בנשימה ושחררו את המחשבות ברכות. ג׳ן מדגישה: אל תחכו ל"הארה"; בתחילה הראש רועש - וזה בסדר. המשימה היא לא להתנגדלמחשבות, אלא לראות אותן ולחזור בעדינות אל הנשימה. מדובר באימון כושר למוח: תחילה קשה, ובהמשך ההרגל מתחזק.
היא מוסיפה "מטרות" חלופיות למדיטציה: אפשר להתמקד לא רק בנשימה אלא גם בַּדמיון חיובי, במוזיקה או בצלילי טבע. העיקר הוא התְמדָּה. גם אם נדמה ששום דבר לא "עובד" והמוח ממשיך לפטפט, בכל פעם שנחזור למוקד אנו מטמיעים תגובה חדשה: "אני שולט/ת בפוקוס שלי" - וזה משנה את המוח מבפנים.
דוגמה אישית: כמה דקות נשימה מודעת בבוקר מטעינות אותה ליום שלם. כשהיא "מדליקה נר מול המראה", הגוף והנפש מבינים שזה זמן להירגע ולהתמלא באנרגיה חיובית.
המסר בסוף הפרק ברור: המעשה הבסיסי ביותר - שאיפה מודעת אחת - יכול להפוך יום שלם.
אחרי "הטענת הבטרייה" במדיטציה, סינצ׳רו עוברת ל-אתחול המחשבות: הבנה שאנחנו האדונים של מוחנו. המלכודת הנפוצה היא להאמין שהמחשבות "מוליכות" אותנו; בפועל, המוח הוא כלי שניתן לכיוונון.
היא קוראת לשחרר בהדרגה את "המחשבות הסאבוטָריות" ולהחליפן במטרות ממוקדות. נזכיר את האִפְפִירְמַצְיוֹת: המוח הוא מטוטלת, וכשאנו נותנים לו פקודה ברורה - "אני יכול/ה להצליח" - הוא מתחיל לחפש לכך אישורים. ג׳ן אומרת בפירוש: אם לא ננהל את מוחנו - הוא יוליך אותנו באף. תגיד/י "אני לוזר/ית" - והמוח יספק הוכחות; תגיד/י "אני ראוי/ה לעושר ולאהבה" - תתחיל/י להבחין בהזדמנויות מתאימות.
היא משתפת איך ברגעי ספק פשוט "פקדה" על המוח לשתוק לדקה או להעביר ערוץ. בלחיצת כפתור דמיונית OFFהיא יצרה פאוזה ברצף השלילי והחדירה דימויים חיוביים שהכינה מראש.
הזדמנות ענקית מתחילה בהשהיית המחשבה והזרקת הקוד הנכון.
אין כאן מיסטיקה: המוח גמיש, וכשאנו "מרמים" אותו בחזרות חיוביות, הוא מתחיל לזהות חיבורים שלא ראה. ג׳ן מציעה: התיישב/י לעבודה ואמור/י:
"מרגע זה התפקיד שלך - לעזור לי, לא להכשיל."
כמובן שצריך גם פעולות- אבל שינוי המיקוד כבר שובר תסריט ישן ודוחף קדימה.
הכותרת הפרובוקטיבית במקור - Lead with Your Crotch- מתורגמת אצל ג׳ן
ל-להקשיב ל"מרכז התעוזה"שלנו: אומץ, תשוקה, אינטואיציה גולמית. ה"תחתון" הוא מטאפורה לאחיזה, למַרץ הראשוני שמניע גיבורים גם כשהם קצת גסים.
לדבריה, המרכז-של-מטה(אנטומית או סימבולית) עשוי לחשוף לנו מה שהשֵׂכל מתעלם ממנו. כשהראש מתמלא ספקות, שאל/י מה ה"בטן" - או ה"מפשעה" - לוחשת. למשל, אם הבטן מתכווצת מפחד לפני נאום, נסה/י "להעלות" את הקּוֹמוֹם: דמיין/י יצור שרירי וחמים שמגבה אותך - והפחד יתמסמס.
הפרק גדוש סיפורים על ספורטאים ויזמים שאמרו: "אני מפסיק להתבייש ברצון שלי"- והצליחו כנגד כל הסיכויים. ג׳ן מציבה את האומץ כשני רק לאהבהבמנועי החיים. היא מצווה:
"התנהג/י כאילו יש לך ביצים ענקיות, גם אם זו רק מטאפורה."
כללי הפרקטיקה: לבנות תוכניות לא רק בראש אלא גם בגוף. אם רעיון מחשמל - זה מורגש בדופק, בכלי הדם ובבטן. אל תתעלמו מהאות הזה. אם האדרנלין צועק - סימן שאתם על הנתיב. ג׳ן מזמינה: מרגע שעולה תשוקה חזקה - קפוץ/י עליה בלי להתעכב.
"שכל העולם יחכה - הבטן שלך כבר צרחה!"
סינצ'רו עוברת כעת למאזן בין נתינה וקבלה. היא מסבירה ש-היקום אוהב את מי שנותן. רוצה אהבה? התחל/י לתת אותה. כמהים להכרה? תחילה שבחו אחרים ופעלו ערכית. הנתינה, לטענתה, מחוללת מעגל נדיב; אגואיזם רק מקבע "מחסור קמצני".
סיפור משעשע ממחיש: אדם קונה 30 פריטים במכירת חיסול וחוזר מדוכא; לעומתו, מישהו שתרם "סכום חלום" לעזרה - מתמלא שמחה. למה? כי מעשה מודע של נתינה יוצר תודעת שפע.
ג׳ן ממליצה: כדי לקבל, קודם הרגישו שיש לכם כבר. הדרך הקלה ביותר - לתת באמת.
היא מביאה דוגמאות: זוג חברים, במקום להתלונן על אנשים סביבם, החליט להוקיר כל אדם ולגמול בטוב - ותוך זמן קצר קיבלו יחס טוב יותר. או בנושא כסף: מי שוויתר על קפה גורמה יומי ובמקום זאת חסך או תרם - גילה שזרמי כסף גדולים יותר החלו לזרום אליו.
המסקנה: אפשרו לעצמכם לתת אהבה, כסף ותשומת לב, אך גם לקבל. דחיית מתנות(אפילו מחמאה) חוסמת את היקום. כשנדיבות והכרת תודה הדדיות - החיים נעשים עסקת חליפין מפוארת.
ג׳ן מכנה את הכרת התודה "סם האושר": קטנה בנפח, עצומה בעוצמה. התמקדות
בטוב("אני מודה על...") ממש משנה כימיה מוחית וגורל.
התרגיל פשוט: בוקר וערב ציינו לפחות שלושה דבריםשאתם מודים עליהם - שמש, טלפון מחבר, זוג גרביים חמים. כשאומרים "תודה" המוח מחפש חיזוקים שהטוב מתרבה.
היא מספרת על לילה רצוץ שבו לא יכלה לעבוד או לישון. היא רשמה כל טוב קטן - בריסטה נחמד, תמונת כלב השכן, דרך הביתה בלי פקקים - ופתאום הבינה כמה החיים נדיבים. הלחץ נמס, ובבוקר נולד תוכנית פעולה.
"תחשבו על אדם שאתם אומרים לו תודה כל יום - הוא ירגיש זאת", כותבת ג׳ן.לפיכך, הכרת תודה היא מפתח כניסה לְמיקוד בטוב ולמשיכתו- מגפת חיוביות ממש.
סינצ'רו מטפלת כאן בסליחה כ-חיסול סופי של המרירות. היא מתריעה: לא לשחרר טינה פירושו לחנוק את עצמך בזעם, כמו מדורה שאוכלת את אורך.
אנשים נמנעים מסליחה מתוך "גאווה" או מחשש ל"עוול". ג׳ן משתפת: כשאויב או אקס האשימו אותה, היא בערה משנאה. אולם לפתע הבינה: אם הוא היה קורא את מחשבותיי, היה נבהל; הרי זה קצת מגוחך.
העיקר: סליחה אינה קבורת הכאב אלא קבלתו ושחרורו.
תרגילים: דמיינו את הפוגע כטיפה קטנה בכף היד ואמרו "אני משחרר/ת אותך"; או כיתבו מכתב כן ושרפו. עשו זאת למען עצמכם- פינוי הטינה מפנה מקום לדברים גדולים.
כותרת שובבה-משהו, אבל המסר: למדו להרפות. ג׳ן מבחינה שאנו ננעלים ב-נוקשות שריריםשמזינה פחד.
שימו לב: גב כפוף, אגרופים קפוצים, כתפיים מורמות? הגוף מודיע למוח "סכנה!". התרגול: נשימה עמוקה, להרפות ידיים, להפיל כתפיים ולצחוק על הפרצופים המצחיקים שמתקבלים. קריאת "אה-ה-ה!" קולנית או קפיצה על הספה - משחררים אנרגיה אגו-מתוחה ומזכירים: "היי, זה לא כזה מפחיד."
שם אירוני: רוב הדברים קשים עד שהולכים עליהם ומגלים "אה, זה סתם!". המוח, אומרת ג׳ן, אוהב לייצר דרמה.
דוגמאות: שיחה אחת, משימה דחויה - כולן הופכות להר עצום בראשנו, אבל צעד
ראשון מגלה כמה קל. היא מתארת פחד גבהים: טיפסה בסולם רופף, רעדה, אבל אחרי 15 מדרגות הופתעה לגלות שהיא עומדת בקומה הבאה - בלי אסון.
עצה מעשית: כשמשימה נראית בלתי-אפשרית, דמיינו שכבר סיימתם והתרכזו בקלילות התוצאה. "כשתחליט/י שזה לא מורכב - זה מפסיק להיות מורכב."
האפיגרף של ג׳ן: "כדי לבעוט לתחת, צריך קודם לקום ממנה."רק כשפעלה - פרצה קדימה.
היא מספרת על עבודתה הראשונה אחרי הקולג' בארגון פסטיבל פולקלור ענק. כטירונית נדרשה לגייס אמנים מרחבי העולם ולהריץ ערב ב"גינת בירה פולנית" בקווינס - משימה אדירה. ג׳ן קפצה פנימה בלי פחד; כשהכתיבו "בלי פולקלור" היא הבריקה איך לשלב אותו בעדינות - והצליחה.
המוסר: אל תדחו ואל תחכו ל"רגע מושלם". העולם משתנה מהר מדי; עד שתכינו תוכנית שנתיים - הנסיבות השתנו. צאו בצעד קטן; גם אם לא אידיאלי, הוא מעניק בהירות.
היא מתארת קולגה שתכנן ללמוד בחו״ל שנים אך "שייף" תוכנית מושלמת עד שהזדמנות חלפה. ג׳ן מזכירה: עדיף ללמוד באמצע הדרך מאשר לחכות ל־"חליפה מוכנה".
דחיינות ופרפקציוניזם הם התאומים המעכבים. מוטב צעד בינוני מאשר שום צעד; טיוטה גולמית שולחת גלים של משוב ושיפור. לכן, כבה/י את המבקר הפנימי וצא/י לדרך - גם אם תירטב/י בבוץ הפולני של גינת הבירה.
כעת סינצ'רו מדברת על "הפילים של הדאגות"- הנטייה שלנו להפוך משימות יומיומיות לדרמה אדירה. היקף העבודה נדמה ללא־תחתית, לוחות הזמנים מאיימים - ומיד בא לנו לוותר. אבל לא פעם הבעיות מתפרקות לחתיכות קטנות כשמביטים בהן בצלילות.
המסר המרכזי: דרמה מדומה אפשר לפזר צעד אחר צעד.ג'ן ממליצה לעצור ולשאול: "האם אני לא מקשט/ת את המציאות בהגזמה?"לעיתים קרובות הראש מקרין "סרט אימה" של תסריט קיצון; זה רק מחמיר את המתח.
הטיפ שלה: קחו דף ועמדו כבמאי/ת:"מה באמת עלול לקרות, ומה רק תסריט דמיוני?"פיצלו את הפרויקט למשימות קטנות - "מה אעשה בשעה הראשונה בבוקר?", "מה אספר לצוות?" - וכך הופך "החיה המבהילה" לכלב בית שאפשר ללטף.
אותו עיקרון עובד גם לרגשות: אם "הר" דמיוני מועך אתכם, ציירו אותו ואז ציירו דמות קטנה שמפרקת את הסלעים מלמעלה-למטה. ברגע שמקבלים מגבלות("אני לא יכול/ה
לעשות הכול בבת-אחת"), מגיעה הקלה.
סינצ'רו מסכמת: "הקרבות בראש תמיד קשים מן הקרבות במציאות. המציאות פשוטה יותר."כשניגשים לבעיה בשקט, לעיתים היא נפתרת כמעט מאליה.
הפרק הזה הוא פרידה אחת ולתמיד מהפחד. סינצ'רו קובעת:
"הפחד לא משרת אותך; הוא רק מחמיר דברים."
היא משווה את הפחד לטחנת רוח שחוסמת אור ואוויר. באפיגרף מצוטט משפט מסרט "משימה בלתי-אפשרית": "הוא פחד עד שהבין שפחד - זה טיפשי".
ג'ן מביאה דוגמאות חיות:
התמודדות עם פחד במה - היא נרשמה לקורס משחק; הקול רעד בשיעור הראשון, אך אחרי כמה מפגשים הפחד נמס, והופעות הפכו לרגע קצר ולא לסיוט.
כילדה פחדה מחיה טורפת; כשראתה אותה בטלוויזיה הבינה שהחיה כלל לא רודפת אחריה.
האסטרטגיות:
לפרוס את הפחד- לומר לעצמך: "אוקיי, תפחד/י, אבל אני החלטתי, ואת/ה במושב האחורי."
לצייר את הפחד בצורה מגוחכת, להישיר מבט מלמטה-למעלה ולומר: "ביי, פחד" - וצעד קדימה.
לזכור שהגל המטורף שוכך מהר ואז מגיע רוגע.
כל פעם שעושים למרות הפחד, נוצרת סינפסה חדשה של "הצלחתי" - וכך הפחד מאבד כוחו.
בסוף מבינים: "פחד - זה לטיפשים."
סינצ'רו מדגישה: העולם הוא מראה של מחשבותינו ואמונותינו. איך שנתפס את עצמנו - כך העולם ישתקף חזרה. כל אירוע וכל אדם, לטענתה, משקפים הגדרה פנימית.
אם אתם משוכנעים שאנשים עוינים - תבחינו רק בשלילה ותשלפו "מראה" שמאמתת זאת. שינוי התסריט בראש חושף פתאום שרוב האנשים למעשה נחמדים.
דוגמה: חברה עשתה מבחן פסיכולוגי שחשף חוסר אמון; מאז ראתה ראיות לבגידה בכל פינה. כששינתה אמונה לחיוב - אנשים חייכו אליה יותר.
המלצה: בדקו במה אתם מאמינים לגבי היקום. "אני לא מספיק טוב/ה" או "העולם נגדי" יניבו אישורים לכך. אבל "אני ראוי/ה לאהבה, יש לי כל הדרוש" - יזמן חיזוקים
בהתאם.
שינוי המראה הפנימית(מחשבות ורגשות) משנה את התמונה החיצונית.
אחרי "הקרבות", מגיע זמן החגיגה. "החיים המתוקים" הם מצב שבו שמים לב שהחיים יכולים להיות טעימים כמו קינוח אחרי ארוחה ארוכה.
ג'ן מציירת סצנה: יושבים במרפסת קיצית עם קפה ולחמנייה עסיסית, חברים צוחקים מסביב - ורגע אחד מושלם. אנחנו נוטים לזלזל בהנאות הקטנות ולרדוף רק אחרי ענקיות; דווקא "המתוקים הקטנים" עושים כל יום נפלא.
היא מציעה ליצור טקסי שמחה: ארוחת בוקר במיטה, עפיפון בקיץ, טיול לילי ספונטני. היא בעצמה חוגגת כל הישג - קבלת עבודה חדשה? ארוחת ניצחון! זה נשמע טיפשי, אבל יוצר תחושה של חיים טובים ללא תנאי.
העיקרון: לשבור שגרה בהנאה. אם אתם עמוסים, קנו גלידה צבעונית או הזמינו פרחים בלי סיבה - תזכורת שמגיע לכם מתוק.
היקום תמיד מוכן למנה נוספת של מתוק, אם רק תרפו מהשליטה ותנגסו בביס הראשון.
הנקודה השיא: הכול תלוי בהחלטה אחת- לבחור באושר והצלחה למרות פחדים ודעות. בכל יום בחירות קטנות קובעות את מצבנו מחר: לצאת מוקדם או להיתקע בפקקים, להתלונן או לפעול, לפחד או לפרוץ גבולות.
סיפור השראה: גבר שהחליט "לשחק עם החיים" ולנסות משהו חדש יום-יום. הוא שינה מסלול נסיעה, נרשם לניסוי ספורטיבי, ובטווח קצר הביטחון שלו בנה הזדמנויות חדשות. זה התחיל בהחלטה להפסיק לחכות שיקרה - ולהיות הגורם המחולל.
ג'ן מציבה משימה: חתמו היום חוזה עם החלום- "כן" אחד ברור ליקום.החלטה שאינה מתנדנדת פותחת דלתות שנראו נעולות.
האפיגרף: "העתיד שייך למי שמאמינים ביופי חלומם". רק אתם יכולים להצית אור על התוכניות. אם כבר בחרתם לא להיות צופים פסיביים - הדרך תופיע מעצמה.
הגענו לאחד הנושאים המעשיים: כסף. ג'ן שוב חוזרת לסיפור ילדותה - ההורים, כמו רבים, האמינו ש"כסף הוא שורש כל רע". הפרק הזה מפרק את המיתוס: הכסף אינו מלכודת אלא משאב של חופש.
היא מודה שבמשך שנים פחדה לעבוד פן תיהפך "גרידית". בסוף שאלה: "למה לא לראות בכסף אמצעי, לא מטרה?"חיי רווחה מאפשרים לעזור לאחרים, לחוות הרפתקאות, להשקיע בהתפתחות ולנוח.
סינצ'רו מציגה שתי קבוצות:
מי שנשארים "על מי מנוחות" בגלל אמונות מגבילות("עשירים הם רעים") - וכך מקפיאים שפע.
מי שמנסחים מילון חיובילכסף("כסף = חופש", "כסף = ביטוי עצמי", "כסף = כלי עזרה") - ומתחילים למשוך יותר מה שחשבו אפשרי.
הערה קריטית: בקשו כסף = בקשו חופש והזדמנויות, לא רוע. אם תאמינו שמגיע לכם רווחה, היקום ייענה. להאמין ש"עשירים הם מפלצות" יחסום זרים של כסף בלי שתרגישו.
סינצ'רו מסכמת: כסף הוא אנרגיה חסרת מוסר. התיידדות איתו מוסיפה שמחה ונדיבות -אתם מרחיבים השפעה, מתחזקים, ויכולים לתת יותר לעולם.
כאן "להיכנע" איננו קריאה להרים ידיים לנצח. סינצ'רו מעניקה שיעור חשוב: לקבל, לשחרר - ולאפשר לחלומות "לגדול" בעצמם. יש רגעים שאנו נאחזים כל-כך חזק בתוכניות, עד שכל צעד נעשה מאבק. לפעמים חייבים לנתק אחיזה ולבטוח בתהליך.
ג'ן משתפת כיצד שקעה פעם בעומס עבודה והסתחררה במחשבות טורדניות:"ומה אם אני עושה הכול לא נכון, והכול יתפרק?"זה היה כאילו מוח של "חוזה-אסונות" פעל 24/7.הפתרון: כתבה את כל הפחדים על דף, הציתה אותו - ופשוט הלכה לישון. בבוקר קמה וגילתה: כשחדלה "לחפור בביצה", הרעיונות הגיעו מעצמם.
הסוד הוא להפקיד חלק בידי היקום: לעשות את שלך - ולהתייחס לתוצאה כהפתעה נעימה.דמיינו שיש לכם עוזר בלתי-נראה(כנוּ- אותו "כשם שתרצו") שמסדר את החלקים מאחורי הקלעים. זה חצי מהעומס פחות.
ג'ן אוהבת לדמות זאת ל"מודעת פרסומת" שאתם מוסרים לאלוהות:"הנה הכוונה שלי - הנחתי את האבן."
היא למדה שכשהיא חדלה לאחוז בכוח־יתר, מופיעים אנשים, רמזים ומשאבים שלא היו שם קודם.
זהו מבחן אמון: לומר ליקום מתוך כבוד:"עשיתי כל שביכולתי; מעכשיו - יהיה כפי שיהיה."היא מדגישה שזה אינו חולשה אלא אסטרטגיה:
ככל שאנו מחזיקים פחות ב"אמת" בכוח, כך היא מוצאת אותנו מהר יותר.
בפרק הלפני-אחרון סינצ'רו מבחינה בין דיבורים אינסופיים למעשה קונקרטי. היא משתמשת במילה האנגלית spewing- "לפלוט מלל" - כלומר: אנחנו מדברים המון על הרצוי, אך לא עושים דבר.
ג'ן משווה ויכוחי "להיות או לא להיות" מסביב למדורה לצעדים אמיתיים. למרבה הצער, קשקשת("אם רק...", "יום אחד אני...") גוזלת זמן יקר.היא נזכרת בחברה שפנטזה חודשים על לימודי ציור אך לא נרשמה.
המוח בנוי כך: לא כל מה שנאמר - נעשה.מציאות נבנית במעשים, לא בדיבורים.
הנוסחה: תנו למעשים שלכם לדבר.גם אם תצהירו בכתב או בעל-פה על חלום - איש(כולל אתם) לא יאמין עד שתתחילו לעשות. לכן, פשוט צעדו.
טיפ יומיומי: בכל בוקר/ערב הוסיפו ביומן משימה קטנה אחתשמקרבת למטרה - ובצעו מיד.זו יכולה להיות שיחת טלפון, הרשמה לקורס, רשומה ביומן, תגובה בפורום מקצועי - העיקר למַמש את הכוונה דרך פעולה. זה דוחף אתכם מאזור "אולי" לאזור "עשיתי".
ג'ן שואלת: "מה תבחרו - דיון אינסופי, או תא קטנטן ביומן שבאמת סומן ב-וי?"תא קטן אחד מבוצע = ניצחון אדיר על אלפי מילים ריקות.
בפרק החותם סינצ'רו מציעה נוסחת "מיינקראפט-מניפסטציה":דמיינו שאתם לא עומדים על כדור-הארץ, אלא צופים בעצמכם "מבחוץ", כמו מתוך חללית."Beam me up, Scotty!"- קורא יצר ההרפתקה, מוכן להעביר אתכם אל המציאות המבוקשת.
הרעיון: אינכם מוגבלים בזמן ובמרחב של ההרגלים.עם סיום הספר ג'ן ממליצה: כתבו במחשבה בהירה למה כבר קיבלתם(או תקבלו) את מבוקשכם.כתבו: "קרנוּ אליי את $הרצוי$."ככל שתדמיינו בצבעים חיים - כך ייטב. אין צורך בשאלות מקטינות; פשוט הצהירו בקול.
ג'ן נזכרת ברגע משבר שבו דימתה עצמה "אל מול הרוח" על צוק חלומותיה - והרגישה איך היא "מוקרנת" לשביל ההצלחה כשהייתה בשיא המיקוד. זה כאילו שהיקום שמע: "סקוטי, הגיע הזמן לקרן אותי!"- והדברים התחילו להתיישר.
הנחיה מעשית: הפעילו Teleport יומי.בכל בוקר מנו 5-10 דברים שכבר "קיבלתם" - בזמן הווה - והודו עליהם, כאילו אתם חיים "בעתיד" עכשיו.גישה זו הופכת "ספרי משאלות" לכרית מציאות רכה.
בסיום ג'ן מעודדת:"אם הגעתם עד הנה ויישמתם ולו מחצית מהעצות - צפויה לכם מציאות שתגרום לכם למצמץ בהשתאות.לא רק קראתם - בחרתם לשנות ולהפעיל 'אתחול'.היקום ישיב לכם באותו מטבע - מיליוני מראות שישקפו את 'האני' האמיתי שלכם."